אין לי יותר מדי מה להגיד. משתדלת לקחת את הבאסה הפוטנציאלית בסבבה, וחושבת הרבה על כל מיני דברים. המצב לא רע. וזה מה שחשוב באמת
דברים קטנים באמת
במקום פוסטים אמיתיים. סתם. בקטנה.
חדש! בלי תגובות, אבל עם RSS לחסרי חיים.
הדברים הקטנים שהם קצת יותר גדולים נמצאים כאן
חדש! בלי תגובות, אבל עם RSS לחסרי חיים.
הדברים הקטנים שהם קצת יותר גדולים נמצאים כאן
היום הזה פשוט מוזר מראשיתו, ועוד לא הבנתי איך ולמה. אולי זה התחיל ברגע שנכנסתי לאוטו, והיה ברדיו שיר שהתאים בדיוק למה שחשבתי עליו באותו הרגע. ויכול להיות שזה התחיל ברגע שקמתי. תחושה מוזרה כזו של ציפיה למשהו שאפילו לא ברור לי מהו.
(11/05/2008 | 15:12)
בזמן מעבר הדירה ניסיתי להיפטר מכמה שיותר דברים שאני לא משתמשת בהם. בסופו של דבר לא נפטרתי מאמבט המסאז’ לרגליים שקיבלתי פעם במתנה והשתמשתי בו אולי פעמיים. למרות שממש ממש רציתי. עכשיו אני מגלה שזו היתה החלטה נבונה. אין כמו מסאז’ לרגליים דואבות. גם אם מכאני ולא אנושי.
(09/05/2008 | 15:23)
חברה: את גרה בפלורנטין וצוחקת עליי על הכיעור של פתח תקווה?
שרון: אני לא צוחקת על הכיעור של פתח תקווה, אני צוחקת על אי-הקיום של פתח תקווה!
שרון: אני לא צוחקת על הכיעור של פתח תקווה, אני צוחקת על אי-הקיום של פתח תקווה!
(04/05/2008 | 15:55)
(28/04/2008 | 18:14)
- ר: מה קנית בסוף?
- ש: קניתי מבחר עוגיות.
- ר: איך הן נראות?
- ש: כמו עוגיות. [חוטפת מכות]
בימים האחרונים נפלה עליי תובנה חדשה כרווקה מרירה שרוצה להיות מסוגלת לבצע דברים בעצמה בדירתה החדשה ולא נעים לה לבקש טובות מאנשים: אני זקוקה למקדחה. מעולם לא חשבתי שאפילו אשקול רכישת מקדחה. ובכל זאת…
(26/04/2008 | 21:03)
אושר גדול. רון חולדאי אישר את בקשת החברות שלי בפייסבוק. פוטנציאל הניצול לרעה של המדיום הזה כנגד עצמו כל כך גדול שזה מקסים בעיניי.
(24/04/2008 | 14:12)
קומדיה: תוך כדי אריזת הדירה, את מוצאת בקבוקוני לק ציפורניים בצבעים מוזרים, ומשעשעת את עצמך בצביעת ציפורני הרגליים בורוד סגול צהוב סגול ורוד.
טרגדיה: את לא מוצאת את הצמרגפן והאצטון ולוקח לך 10 ימים להגיע לסופרפארם.
טרגדיה: את לא מוצאת את הצמרגפן והאצטון ולוקח לך 10 ימים להגיע לסופרפארם.