קומדיה: תוך כדי אריזת הדירה, את מוצאת בקבוקוני לק ציפורניים בצבעים מוזרים, ומשעשעת את עצמך בצביעת ציפורני הרגליים בורוד סגול צהוב סגול ורוד.
טרגדיה: את לא מוצאת את הצמרגפן והאצטון ולוקח לך 10 ימים להגיע לסופרפארם.
יודעים מה? מילא בזיון הדגל עם דגלים מטונפים ומלאי אבק על האוטו, אבל מה לעזאזל הקטע עם שבשבות רוח מפגרות לרגל שנת השישים? זה כה מטופש!
קצת מביך כשאנשים מצלצלים לאחל לך פסח שמח, ובין היתר, כשהם כבר בשוונג של כל הברכות, הם גם מאחלים שתהיה לך שנה מצויינת, לא?
(עם כל הכבוד לשאריות הפגאניות/חקלאיות שמסתובבות שם ביהדות)
ואפרופו נקיונות: נראה לי שהיה זה אך הולם שהדבר האחרון שעשיתי לפני שיצאתי סופית מהדירה הישנה היה לקחת משם את כל הנורות הירוקות-חסכוניות ולשים במקומן נורות של 50 ואט. שיסבלו (חוצמזה שהן נורא יקרות).
אחרי ארבע שעות של עבודה מפרכת (היה ממש מלוכלך), הצלחת למחוק (כמעט) כל שריד שיעיד על כך שגרת בדירה ההיא. וזהו. עכשיו כל שנותר זה לישון קצת ולנסות לסיים את ההתארגנות בדירה החדשה. ואז תוכלי לנשום לרווחה.
והכי הזוי (הכל יחסי, כן?) זה לתזמן פוסטים לפרסום עתידי, ולשכוח בכלל מקיומם עד שאת מגלה להפתעתך, שבועיים אחר כך, שהם התפרסמו בבלוג.
כנראה שאת צריכה לצמצם את מינון הקללות שאת מוציאה מפיך, על מנת למנוע מקרים שבהם במהלך המתנה על הקו עם פזגז, תמצאי את עצמך תוהה האם הפקידה בקו השני זכתה, או לא זכתה, לשמוע את הסוף המקסים של המשפט “אמא של חברת הגז האלה ז…”
אם אתעורר באמצע הלילה ואגלה שאני מתה, סביר להניח ששופדתי למוות בידי קולב אובד שנשאר במיטה. אריזה היא גיהנום, כן?
