דברים קטנים באמת

מהדברים שאת לא יודעת איך להגיב להם: צליל שמתברר כצ’אפחה מגיע מהרחוב השקט שלמטה, ואת שומעת בחור אומר בטון כעוס: “אני ארביץ לך. עוד פעם…” והשיחה מתעמעמת ונעלמת בטרם את מספיקה לחשוב על להוציא ראש מהחלון. האם היא צ’יפחה אותו והוא התגונן באופן מבודח, או שהיה פה איום אמיתי?

(פורסם: 06/07/2008 | 03:11)

בתגובה לאידיוט שחושב שאני ואנדראחותך: אני לא ואנדראחותך. אני גם לא אף אחת מהנשים המוכשרות להלן: הבלונדינית הסודית, חנית, שרית, שוש, אלמה, הוטרינרית המשוגעת, רויטל, וולווט, דורה, או שום בלוגרית אחרת. אני גם לא ההוא שכותב את גרבילים של תשוקה או אפילו צפניה. הייתי שמחה להיות דנה בויד, אבל אני לא.

(פורסם: 02/07/2008 | 01:06)

מצחיק לשוחח עם מישהי מחברה כלשהי ושהיא תגיד “אני רואה שעבדת עם זה וזה והוא אפילו אמר עלייך כך וכך”, ושלרגע תשאלי “מי?!” עד שייפול לך האסימון ותרגישי קצת לא נעים עם עצמך ששכחת אנשים שזוכרים אותך לטובה וגם זרקו מילה בזכותך ואפילו לא ידעת.

(פורסם: 29/06/2008 | 18:14)

תמיד נחמד לחזור הביתה ולגלות שהשכנים נתנו לכלב שלהם לחרבן ליד הדלת שלך ולא טרחו לנקות את זה. מילא אם זו היתה הפעם הראשונה שזה קורה, אבל זה לא. יש לך כמה ערימות קקי קטנות בגילאים שונים ליד הדלת. אין מנוס אלא להתעטף בניילונים, לאסוף את הזוועה, ולהתאמץ שלא להקיא. מקסים.

(פורסם: 28/06/2008 | 18:01)

אז פתחתי לי חשבון ב-friendfeed, כי מדברים על זה יותר מדי. ושלחתי אותו לחפש ת’חברים שלי לכאורה. מצא אותם. או משהו כזה. עכשיו אני מנסה להבין למה גיבוב המידע הזה אמור לעניין אותי, ולמי אכפת מכל האינפורמציה המיותרת הזו. זה כבר הרבה מעבר ל-too much information.

(פורסם: 25/06/2008 | 19:51)

אולי רק אני צינית ככה, אבל כשחברת ילדות שמתגוררת כבר קרוב לעשור בניו יורק משנה את תמונת הפייסבוק שלה וכותבת שם שהיא “מחכה לגלעד שליט כבר שנתיים!”, אני מתקשה לשלא לגחך. הרי למעט ביקור המולדת השנתי שלה (שחל בימים אלה), ספק אם היא בכלל חושבת או יודעת יותר מדי על מה שקורה כאן.

(פורסם: 24/06/2008 | 03:21)

כולנו התחבטנו מפעם לפעם בשאלה “מה אם האנשים הלא נכונים ימצאו את הבלוג שלנו” (שאלה שאישית, די הטרידה אותי פעם). ונראה לי שזה קצת יותר חמור כשמדובר בבני נוער, עם חבריהם האידיוטים. ארז מעלה את השאלה הזו בדיוק - מה אפשר לומר לנער שחוטף כאפות בגלל הבלוג שלו. תעזרו לו?

(21/06/2008 | 21:41)

אין כמו לפתוח את הבוקר לצלצול טלפון עיקש של קו הבזק הארור שאיש אינו מצלצל אליו ממילא, לקום בעצבנות, ובתוך כך לדפוק שתי אצבעות בחוזקה במסגרת החלון הפתוח, ושעתיים אחרי, להמשיך לתהות האם זה בסדר שזה עדיין כואב. נקווה לטוב. *אנחה כבדה* (למה אמאשלי לא מצלצלת לנייד? למה? למה?)