מתברר שהיצור הקטן ההוא שיושב פה ומגרגר כמו חתול, אבל די משוכנע שהוא בן אדם אוהב לאכול כמעט כל דבר - החל מלחם עם ריבה וכלה בזיתים (הוא לא משתכנע במיוחד מנסיון העבר שמלמד שמזונות מסויימים גורמים לו להקיא).
מצד שני, הוא פשוט לא מתקרב לשניצלים תעשייתיים מהסוג הירוד שאני מחזיקה בפריזר לשעת חירום/עצלות. אני חוששת שלא יהיה מנוס וזה עשוי להפוך למזון העיקרי שלי.
נקלעתי לאחד מסניפי רשת”ללין” בחיפושיי אחר מתנה ואמנם לא קניתי שם כלום, אבל יש להם שקית בד נאה מהסוג שחוסך בעצים ובפלסטיק ושומר על הסביבה, והיא מצאה חן בעיניי. אז קניתי כזאת.
ואז המוכרת שמה את שקית הבד בתוך שקית ניילון.
בעיות שמתעוררות מרגע שיש לך לפטופ חדש ובו מצלמה בילט-אין שאפילו טרחת להתקין עליה סקייפ לשם שינוי:
את מתלבשת ממש מהר כשנכנסת הודעה, כדי שלא תקליקי בטעות על שיחת וידאו וכל מיני אנשים שיחסייך עימם טרם הגיעו לשלב מתקדם במיוחד יזכו לגלות שהרגע יצאת מהמקלחת.
בתור מישהי שראשית דרכה האינטרנטית בניינטיז העליזים היתה בקבוצות הדיון של UseNet (מה לעשות שמעולם לא חיבבתי במיוחד את IRC), ולמרות שנטשתי אותן לפני שנים רבות, אני חייבת לציין שמצערת אותי העובדה שמילא זה שהן דעכו כבר מזמן, אבל עצובה בעיניי מאוד העובדה שספקיות אינטרנט שונות נוטות לחסום את הגישה החופשית אליהן מאחר שהן משמשות לכאורה, בין יתר השימושים בהן, להעברת חומרים פורנוגרפיים (ואף מילה על תכנים פירטיים)
בניגוד לחששות המקוריים, נראה שאני והחתול הקט דווקא די מרוצים יחדיו (למעט העובדה שהוא ניסה זה עתה להיתלות מהירך שלי ושכעת אני מדממת קלות). הוא בוהה בי, אני בוהה בו, וכשהוא לא דורך על המקלדת ומונע ממני להקליד, אני אפילו זוכה לעדכן מעת לעת את הטוויטר שלו עם תמונות מלבבות חדשות של החתול הקטן עם העיניים שגודלן כגודל קערת מרק.
ניסיתי לבדוק את האפשרות הטנטטיבית שאחי הצעיר ישמור לכמה ימים על דירתי ויאכיל את החתול, ופניתי ללב שלו. או ליתר דיוק - לכבד שלו:
“סופ”ש אצלך זה בד”כ ממילא מורכב בעיקר מללכת לשתות בנורמה ג’ין. הנורמה ג’ין זה 15 דקות הליכה מכאן. 20 כששיכורים.”
אני מנסה (שוב) להסביר לשירות הלקוחות של בזק למה בעצם אני כל כך מעוצבנת:
“תחשבי על זה שמביאים לך מארז יופלה ואומרים לך שזה במתנה על כך שקנית קרטון חלב, ובדיעבד מתברר לך שאת חייבת לקנות עכשיו קוטג’ במשך שנה, ואת אפילו לא כל כך אוהבת קוטג’”
עם כל הכבוד למכתבים לחברי כנסת נגד חוק המאגר הביומטרי (שגם זה חשוב. מאוד אפילו), אריק יורה את יריית הפתיחה בקמפיין הבלוגרים נגד הטמטום של רשת קפה קפה שמתעתדת לסחוט עוד אגורה או שתיים מן הלקוחות שיושבים שם לעבוד עם הלפטופ, על ידי חשיפתם לפרסומות מטופשות ומיותרות.
אני כבר שלחתי להם מייל, ואתם?
אני בהחלט מקבלת את האפשרות שאני חרא של בנאדם, אבל אני מעדיפה שיגידו לי מה בדיוק הבעיה איתי.
זה עתה הבחנתי עד כמה ערסים שיכורים שגוררים רגליים ברחוב למטה נראים ממש כמו חבורה של זומבים.
(יתכן שאני צריכה לעבור לקרוא ספרות יפה במקום אשפה)
